כבני אדם אנחנו יודעים שישנם דברים שצריך לחסום, להצניע, לתעדף, לכפות ולהדחיק. זה מופיע בחינוך שלנו את ילדינו, בשיח עם הסביבה, בזיכרון האישי והקולקטיבי ואפילו בבחירות האמנותיות שלנו. צנזורה שמופיעה ונכפית עלינו מלמעלה, נתפסת על ידינו, אם כן, כחלק בלתי נפרד מאותה מהות בסיסית. צנזורה מבקשת להסתדר עם מה שנשאר. מותר לראות את הסרט, אבל לא את העירום. מותר להציג בתיאטרון, אבל לא מחזה שכזה. מותר לדבר עם תלמידים על אקטואליה, אבל על אקטואליה מסוימת. שימוע, מאסר, סתימת פיות, סגירת ברזי מימון על סמך פעולה או דעה מנוגדת ממשל, העלמה של ידיעה לא נוחה או דחיקתה למקום נידח בעיתון, כל אלה הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמציאות שלנו בישראל 2017. במלאכת האוצרות, בחרתי לא רק בעבודות המעבירות צנזורה כאקט של פיקוח, שליטה ודיכוי המוכתב לנו מגורמים חיצוניים, אלא גם עבודות שדנות באופנים בהם אנחנו מצנזרים את עצמנו, שולטים בתודעה שלנו, מגבילים, מסתירים, מעלימים עין ומדחיקים – צנזורה פנימית. בבחירת העבודות והצבתן בחללים, בחלק מהמקרים, גיליתי שעלי להתמודד עם "צנזורה" מול האמנים ויצירותיהם. AZA13 יושב במתחם בית הספר 'סטודיו אנקורי', חטיבת ביניים ותיכון אותו יזמתי עם אסנת הבר קוטון ורשת החינוך אנקורי, ויש לנו במידה רבה אחריות מול הילדים והתכנים אליהם הם יחשפו. היכן הגבול שלי בין האוצר, האמן והתלמיד? 'צנזורה' – נושא התערוכה - הציפה וגרמה לי ולאמנים לבחור בהרבה מקרים דווקא יצירות שיש בהן חשיפת יתר, אולי כאקט של התרסה, ומצאתי את עצמי נאבק עם אותן עבודות שבחרתי האם בכלל עלי להציגן או לא. התוכן קשה מדי? נוקט עמדה חד צדדית מדי? עירום ומיניות? מה מותר ומה אסור? שאלות כאלה ואחרות הציפו אותי ולא הניחו לי כאוצר לבצע את עבודתי האמורה להיות חפה מצנזורה. אני מאמין שאת הדיאלוג הזה, בינינו לבין עצמינו, התערוכה 'צנזורה' רוצה לעורר. להבין לעומק את הגבול שלנו בין המותר לאסור, בין הבחירה לכפייה, בין הגלוי למוסתר בין המלא למצונזר.