"אני רוצה לגור פה." "אני צריך לחרבן. זה קורה כשאני מתרגש מחלל." "אין יותר מזה. תגידי להם שמכאן אפשר רק לרדת." "בשביל לנקות, צריך לעשות במקום הזה רק טוב. הרבה טוב." "הדרך היחידה להתמודד עם ההסטוריה של המקום הזה היא ביצירה. בעבודה קבוצתית". משפחת עלי ביבי בנתה לעצמה ארמון ונציאני עם רעפי לב ביבוא ממרסיי, והתיישבה מחוץ לחומות יפו. הפלאחים שעבדו אצלה שאבו מים מהבאר האנטילית אל הבריכה שהיתה צמודה לה, והשקו בהם 60 דונם של פרדסים, בדרך לעזה. מכאן יצאה אקזוטיקה ישראלית נוסח נחום גוטמן של נשים ערביות מתרחצות בפרדס, מנוסת הנכבה, פלאח אחד שנשאר לגור בבניין עם נגריה וגימנסיה למקצועות המזכירות, לבורנטים וטכנאי שיניים, בה למדו יחד ילדים יהודים וערבים באינתיפאדה של יפו. עזב הפלאח ונכנס לבניין בית ספר ערבי דמוקרטי, גן מונטסורי, ועכשיו הוקם בו סטודיו אנקורי, חטיבת ביניים ותיכון לחשיבה יצירתית ויזמות. בלי לדעת כלום על עזה 13 כמעט כל מי שעבר את החומה מגיב כאן עמוק מהבטן. דוקא השימור הלא מושלם של הבניין חושף את הפאר שאיננו, את הביזה ואת הניסיון החוזר לתחזק הכל שיינצל. אפשר לראות כאן את הזיכרון, מאמץ התחזוק חשוף ואותנטי אבל לא משומר. האמנות: לשרוד היא לקט מאד מדוקדק של יצירות שמגיבות מהבטן, הרבה לפני שהן מתבהרות. במשפט הפתיחה שלהן הן תוקפות חושית או חווייתית, במשפט השני הן שופכות תמונת מצב: ניסיון לאסוף כל מה שנשאר או כל מה שהיה לייצר ממנו רפסודה ולעמוד עליה, לתקוע דגל באלפים או לטמון הכל בחול. כאן ועכשיו הן מעמידות תמונת מצב צבירה, לא מאד סבירה ובוודאי שלא פתורה. אין כאן אקטיביזם פוליטי, אין אמירה אנרכיסטית, יש מראה. בדרך כלל מה שניבט ממנה לא מחמיא ולעיתים מגוחך או נלעג. ניסיון סיזיפי לצייר תמונה שתישאר, ללמוד כבר לדבר עם השכנים, להיות אמריקה או גרמניה או לפחות לבנות כאן משהו מתריס, לכסות בתחתונים את מבושי המלחמה. מאחורי שארית החומה של הגן הנעול והנעלם בעזה 13 , ממעמקי האבסורד הכללי ומתוך הניסיון לשרוד, יצרו לזרוב ואטינג תמונה צבעונית, תנועתית, מלאת הומור ובדרכה הייחודית גם מנחמת. עכשיו אפשר לחבר את הבטן לראש ולהתחיל לעבוד.