אימפולס, אינסטינקט, פראי, קצה, תחושת בטן, הכרח, חייתי, הן רק חלק מהמילים שאני משתמש כדי להסביר את פשר התערוכה "האמנות: לשרוד" ובחירת הקונספט שמקיף אותה. אמנות היא הישרדות ולשרוד כאומן זו מהות. לפעמים נדמה שהאמנות לשרוד היא לתת לחיים לאלף אותך, להיכנע, להרכין ראש ויש השורדים אחרת, שנלחמים, בשביל עצמם או בשביל אחרים. יש השורדים בתקווה, במערות-נחבאים, יש השורדים בבועה. בעוד רגע אחזור לשם, אל השקט שבהדחקה. אך רגע לפני שהגוף רוצה את המוכר הכבוי ועומד לקבלו בזרועות פתוחות, מציאות חדשה - נשכחת, פרימיטיבית ונוגסת מעבירה אותי אל עורפה הקשיח של "ההישרדות". אותה חיה חסרת הרחמים, אבודה, שנדמה כאילו נושכת, מקוננת אצלי ומטילה את אותותיה כבר זמן מה. אין להתרגל אליה וגם לא ללטפה. ברצועה היא מובילה ואיתה אני דוהר קדימה "ללא פחדים". הצירוף "עזה 13 " מעורר אסוציאציה פוליטית אבל אין להרחיקה מהאישי. כשבחוץ המציאות חודרת עמוק מדי אל היום יום ומשבשת את הרצף הנוגה, אין ספק שהפגיעה היא אישית. חיפשתי את האמנות שתראה את זה, שנחשפת מיד, ששואלת שאלות שאין עליהן תשובות, אותה ניתן לחוות בלי מסננים ובלי הצורך המידי לפרשה. זאת "השורדת", שאין לה את הזמן לספר סיפור אלה לשלוח עליך את להבותיה ולהותיר אותך לנשום את ריח השריפה שהיא משאירה אחריה.