top of page

וכאשר אבדתי אבדתי (תקווה)


לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי. אסתר ד טז


רגע לפני פורים, אבדה התקווה בשושן. ואז, מתוך עמדה פסיבית ופסימית מאד, אסתר שוברת את גבולות הטאבו הדתי, ומבינה שעליה לנצל את קרבתה אל המלך, אותו היא ממילא כבר משמשת בגופה. במהלך מניפולטיבי וחתרני, בעולם פטריאכלי ואלים, היא יוצאת מבית הנשים ומשנה מצב צבירה, היא מחליפה כסות והופכת יוצרות. אסתר קמה מעמדת הנאנסת הפסיבית והדכאונית ועוברת לעמדת האשה המפתה. היא בוחרת באקטיביזם שמגיח מתוך נקודת מוצא פסימית לחלוטין, כי הרי ברור לה שהמהלך הזה דן אותה לאבדון.

המהלך ההתאבדותי וחסר התקווה שלה, מציל עם.


אנחנו רגילים להבין חינוך כשדה המחייב אופטימיות חסרת תקנה. טובעים בדרישה לחשיבה חיובית, שתחלץ אותנו מהחרדה, הדיכאון והכשלון, אנחנו משוכנעים שחשיבה אופטימית היא הדרך היחידה לבניית מרחב ליצירה וחוויית הצלחה. מחנכים טובים, כמו ציונים טובים, הם אנשים אופטימיים שיש להם ציפיות גבוהות, והם מאמינים ביכולת להגשים אותן. סביבה אופטימית ונטולת שיפוטיות תגדל לומד שמח ומוצלח, ואיתו עם לתפארה, איתן ובטוח בעצמו. אני רוצה להציע מרחב חינוכי אחר, שהוא ביקורתי וחריף וחמוץ לעיתים. מרחב חינוכי שמודע לאפשרות להיכשל, שטועה, שקם ונופל ומוכן לפעמים לשבור את הטאבו, להציע פתרונות לא שיגרתיים ולשאול שאלות קשות שאין עליהן תשובות חד משמעיות. חינוך שלא מוותר לעצמו, שלפעמים שואל שאלות כופרות, הופכות, חתרניות, ובה בעת מפתח כלים וחוסן להתמודד איתן. מרחב חינוכי ביקורתי, המתרחק מהאופטימיזם האמריקאי שנכפה על שדה החינוך, ומוצא את חדוות העשיה, דווקא באזורי אי הוודאות מעוררי החרדה, וכאשר אבדנו, אבדנו. במרחב הזה, יש תקווה.


אסנת הבר קוטון

מנכ"ל רשת החינוך אנקורי ויזמית סטודיו אנקורי

bottom of page